גנן גידל דגן
הבלוג של ירום עילם
גנן בגן ילדים

הילדים שצועקים בשקט

הפעם כותב ירום על הקושי שעלול לצוץ עם הילדים השקטים והביישנים. אלה שלא דורשים בכוח את תשומת הלב של צוות הגן, גם ברגעים שהם ממש צריכים אותה. איך לא מפספסים אותם, איך יודעים שמשהו קרה והם זקוקים ליחס מיוחד, איך הוא משתדל לשים לב להכל ולכולם. ומה ממש גורם לו להיות מאוהב במקצוע שלו.
ילד מסתיר עם הידיים את הפנים
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כמו שכבר הזכרתי, אני מאוד אוהב את העבודה שלי. כמו בכל מקום, גם אני נתקל לפעמים בקשיים, ולא תמיד קל, אבל אני מרגיש אסיר תודה על שעלי לקום בכל בוקר וללכת לשחק בגן ילדים. בינינו, מי לא היה רוצה לקום בבוקר וליהנות ממשחקים בשמש, או מריקודי בוקר? אני בטוח שלו התכתיבים החברתיים היו מתירים, והטירוף של החיים היה מאפשר, אז רבים היו שמחים לאורח חיים כזה…

כבר ציינתי שאם אני צריך בכל זאת להצביע על הקושי העיקרי שלי בגן, אז הרבה פעמים אני מרגיש שמול כל ילדי הגן, קשה לי לתת תשומת לב אישית לכל אחד ואחת. ותמיד מקנן החשש שאולי פספסתי מישהו, פיספסתי משהו שקרה, ואולי לא הייתי שם לגמרי היום, בשביל ילד שהיה צריך אותי יותר מתמיד. החשש הזה גדול יותר עם הילדים השקטים. יש את אלה שיודעים “לדרוש” תשומת לב והקשבה. אבל יש את אלה שנחבאים אל הכלים ולא מחצינים את הקשיים ואת הצורך באוזן קשבת. אותם ילדים לא מפריעים לסייעות, לא מבטאים כלפי חוץ סערת רגשות, ולפעמים אנחנו עלולים לשכוח שהם שם.

במהלך כל יום עבודה אני משתדל מאוד מאוד, להיות שם גם עבור אותם ילדים ביישנים, שאינם משמיעים את קולם בחוזקה. לפעמים אני ממש חולם שיהיה לי ערוץ ישיר לעולמם הפנימי, כמו אוזנייה אלחוטית, שתלחש לי את סודותיהם הכמוסים. הייתי רוצה לדעת מהם הפחדים שלהם, מה עושה להם טוב, ממה הם חוששים. לצערי עדיין לא הומצאה הטכנולוגיה, אבל עד אז, אני שם לעצמי מטרה להיות קשוב לצרכים של כל הילדים.

כחלק מהצורך שלי לשמוע אותם, אני נותן ל’שקטים’ משימות ותפקידים. המשימות מוציאות אותם מהפינה השקטה, ומחייבות אותם להיות פעילים, נשמעים. כך, הם קודם כל לא “נעלמים” בשטח, ויותר קל לזהות שינויים בהתנהגות, בהבעות, בטון הדיבור שלהם. וערך נוסף של התפקידים – הוא בחיזוק הביטחון העצמי ותחושת הערך שבידיעה שיש להם תפקיד עם משמעות.

אז יש קושי לעצור מידי פעם ולראות את מה שנסתר מהעין, כי תמיד יש אירועים ומשברים בגן, ודברים לטפל בהם. אבל אני משתדל להזכיר לעצמי ולצוות שזה אחד התפקידים החשובים שלנו. ולפעמים גם קורה ההיפך. המבט המעמיק לא חייב לזהות רק קשיים. לפעמים, כשאני נעצר רגע להתבונן, אני יכול לראות גם חיוך ושמחה. זה בולט יותר אצל ילד מוחצן, ולפעמים צריך לחפש את זה אצל הילד הביישן. וכשזה שם – זה מחמם את הלב.

ויש בי גאווה גדולה כשאני מספר להורים של ילד כזה, שהברנש שלהם השתתף, הביע דעתו, נלחם על שלו באותו יום. כשאני חווה אחת מההצלחות הקטנות האלה, אז אני ממש אני מאוהב במה שאני עושה, ואסיר תודה על היכולת שיש לי להשפיע בשלבים קריטיים של התפתחות האדם, ולעזור למישהו, אפילו קצת, להצמיח את הניצן שבו.

קוראים לו ירום. הוא גנן בגן ילדים, והוא באמת גידל פעם דגן. הוא מושבניק, שמילדות עסק בחקלאות. בעיקר בגידול מטעים.

בשני הכובעים הוא נהנה להשקיע, לטפל, להביט מידי פעם מן הצד. נהנה לראות כמה האדם הוא עץ השדה. איך כשהוא צעיר הוא מכה שורש באדמה, שורש שהולך ומעמיק עם ההתבגרות. איך הוא מתעצב וגדל, כשתפקידו של ירום הוא לסייע בעיצוב. אם בגיזום ואם בחינוך.


רוצים עוד כתבות שלנו?

פוסטים אחרונים של ירום