מדברת מהבטן

שנים חיכיתי להיות גדולה, חשבתי שכשאגדל לא אפחד יותר, אדע יותר, אוכל לעשות דברים שרק גדולים עושים. ובאמת, מהרבה בחינות אני מרגישה שגדלתי.

בשנה האחרונה אני יותר עצמאית. אני יודעת לנהל את הזמן שלי, קובעת עם החברות, הולכת אליהן ברגל וחוזרת לבד הביתה. אני גם מכינה לעצמי ארוחות קלות ומוצאת את עצמי מנהלת שיחות יותר עמוקות עם החברות ועם מבוגרים. אבל עמוק בתוך תוכי אני עדיין מרגישה שאני אותה ליבי הילדה. יש לי עדיין את אותם פחדים, ואותם דברים שמשמחים אותי, למשל פיג'מה חדשה של ניקי הכבשה.

החברות שלי כל הזמן מדברות איך הן תחגוגנה את מסיבת הבת מצווש שלהן. אחת רוצה לחגוג באולם ענק, עם די ג'יי. אחת רוצה "לדפוק כניסה", ולצאת מתוך צדפה, אחת רוצה לעשות מופע ריקוד ואחת רוצה לעשות לעצמה "בוק" של דוגמנית.

כשאני חושבת מה אני רוצה לעשות, אז אני רוצה שאנשים ידעו מי אני באמת. אני רוצה שיידעו שאני ילדה שאוהבת בעלי חיים, שמרגישה מאוד נעים בטבע, אני רוצה שידעו שאני עדיין ילדה בסה"כ, ולא דוגמנית מפורסמת.

אני חושבת שהייתי רוצה לעשות יום צילומים בסביבה הטבעית שלי, שצלמת תבוא ותצלם יום מחייה של ליבי. הצילומים יתחילו בבית כשאני עם פיג'מת הניקי שלי במיטה קוראת. אחר כך נצא לשדות שליד הבית עם תותי, הכלבה שלנו. וכמובן לגן השעשועים – המרכז החברתי של ילדי המושב.

יש ילדות שמתייחסות לבת המצווה שלהן כאילו הן היו נסיכות ליום אחד, ואז הן מזמינות מאפרת ותסרוקתנית, ולובשות שמלות מנצנצות. אני רוצה ללבוש משהו יפה, אבל לא נוצץ כאילו יצאתי מהאגדות. להיראות יפה, אבל לא כמו אישה מבוגרת עם כל המייקאפ והאיפורים.

אני רוצה שתהיינה לי תמונות מהבת מצווה כדי שכשאהיה גדולה, אוכל להיזכר איך זה היה להיות עדיין קטנה.