מהי הצלחה? פרויקט הדלגיות כמשל

המבדק כהזדמנות

לאור הנאמר, לקחתי את הדלגית כמרכיב המרכזי בתכנית הלימודים השנתית של כל השכבות. אם מקובל שיחידת לימוד בנושא ספציפי כוללת בין שיעור אחד ל-5 שיעורים, ובדרך כלל סשן אחד בשנה, הרי שבמקרה הזה היו לנו שני סשנים, אחד בכל מחצית, כל אחד בן 8-9 שיעורים. כל סשן כזה כלל בסופו 2-3 שיעורים שהוקדשו למבדק. חיפשתי קונספט שונה מהמקובל למבדק הזה. כי לא רציתי שמי מהתלמידים, ולו החלש ביותר בדלגית, יחוש מאויים. רציתי שהמבדק ייתפס דווקא כהזדמנות להראות. להראות את מה שאפשר: אצל אחד – להראות יכולת גבוהה, אצל אחר להראות התקדמות מרשימה, אצל שלישי להראות אלמנט מיוחד שהוא תירגל עד שהצליח, וכדומה.

הודעתי שמועד המבדק די גמיש. מי שלא נוח לו לבצע לפני כל הכיתה – יוכל לתפוס אותי בהזדמנויות שונות ולהבחן. בהפסקה, בסוף יום לימודים, בשיעורים פרטניים – שהם חלק מהמערכת. ועוד דבר – תמיד ניתן לשפר ציון. גם לאחר סיום הלימוד של היחידה הזאת, תלמידים יכולים להמשיך להבחן באופן פרטני, כמה פעמים שירצו, עד לסיום המחצית.

עד תקופות המבדקים, כל תלמידי בית הספר, עד האחרון שבהם, ידעו כבר לקפוץ עם דלגית. הקריטריונים במבדק נבנו כך שכולם יכולים לעבור עם ציון טוב (80-85, לפי הגילאים) שאר 15- 20 הנקודות, ניתנו על מרכיבים שמעבר. תלמידים יכלו להציג תרגילים באופן חופשי ולקבל תוספת ניקוד על איכות ביצוע, על מורכבות התרגילים, על מעוף. גם התקדמות אישית מרשימה הוסיפה ניקוד. גם מוטיבציה גבוהה (כך שאפילו מי שניסה שוב ושוב ולכאורה לא הציג שיפור בביצוע, עדיין שיפר ציון).

אני לא יודע כמה הלקח שהתמדה והשקעה מביאות הצלחה, הפך יישומי בידי הילדים. לא יודע כמה הם משליכים את העיקרון הזה מהדלגית לתחומי החיים האחרים. אבל אני מאמין שזה היה עוד נדבך בנסיון החיים, וסוג של צידה לדרך לתלמידים

אווירה כללית

הסיטואציה במבדק לא דמתה למצב שילד קופץ למרחק וכל הממתינים לתורם צופים בו. פה אחד נבדק, והשאר תרגלו. מי שרצה – תרגל לבד, ומי שרצה תרגל בקבוצה. ההשראה לעבודה בקבוצות היתה הקליפ שלנו. הילדים יכלו לבנות מיני מופעים, ובדקות האחרונות של השיעור להציגם לכיתה. הרבה ניסו דברים מסובכים יחסית, ונוצרה אווירה, בכל הגילאים, שהמעוף והדמיון מבורכים, וזה ממש בסדר לנסות ולא להצליח. כל ניסיון שלא הצליח התקבל ברוח טובה. תלמידים מאוד עודדו את חבריהם – בהצלחות ובכשלונות (התנהגות שהשתדלתי לחזק בפני עצמה עם פידבקים חיוביים).

נוצרה מין תרבות מופעים בבית הספר, ובהפסקות ניתן היה לראות יותר ויותר ילדים מתרגלים עם דלגיות שהביאו מהבית. כל אחד שהצליח משהו קרא לי כדי להראות, או ביקש להבחן, או הראה לחבריו בהתרגשות. האפשרות לשפר ציון בלי הגבלת זמן, גרמה לילדים להתאמן כל הזמן.

3 שנים המשכנו לקיים את שיעורי הדלגית כנושא מרכזי, כשעם שכבת הגיל רמת האתגר של המבחן עולה, על מנת להמשיך לגרות את הילדים להשתפר. עם זאת – הקונספט המוודא שכולם מצליחים – נשאר.

השלכות

בבחינת התוצאות של 'פרויקט הדלגיות' ראיתי כמה דברים. קודם כל, הקפיצה בדלגית התרחבה גם לקפיצה בחבל בקבוצות, ל"דאבל-דאץ'" (דומה לחבל אך עם שני חבלים בו זמנית) ואף לשילוב של הדברים. זה הפך 'לספורט הלאומי' של תלמידי בית הספר. כולם, לאורך כל 3 השנים, למדו לקפוץ בדלגית. הרבה מהילדים הגיעו לרמות ביצוע מרשימות. היו ילדים שנכנסו לשגרה שבועית של אימוני דלגית. השיא היה אצל תלמיד כיתה ה שהתאמן כל יום, 5 ימים בשבוע, במשך שעה שלמה כל פעם. מלכתחילה הוא היה ספורטאי טוב, ועדיין הציג שיפור אדיר במהלך כיתה ו. לא רק עם הדלגית, אלא במרכיבי כושר גופני בכלל.

בעשור החמישי של חיי, כשאני מביט אחורה ובוחן מה עשיתי ובמה תרמתי במעט לסביבה, הפרויקט הקטנטן הזה, על התובנות והתוצאות שלו, מהווה בפירוש אחת הגאוות הגדולות שלי. אני לא יודע כמה הלקח שהתמדה והשקעה מביאות הצלחה, הפך יישומי בידי הילדים. לא יודע כמה הם משליכים את העיקרון הזה מהדלגית לתחומי החיים האחרים. אבל אני מאמין שזה היה עוד נדבך בנסיון החיים, וסוג של צידה לדרך לתלמידים.

מסקנות שלי

אלה כמה תובנות שלי לאור ההתנסות:

• הצלחה משמעותית לא חייבת להיות יחסית ליעד אובייקטיבי, כמו מקום ראשון, מדליה בתחרות או לקפוץ לגובה 1.50 מ'. התחוור לי שלתחושת הצלחה מול יעד הסובייקטיבי, כמו שיפור תוצאה אישית, או עמידה ביעד אישי כלשהו שילד מציב לעצמו, יש המון משמעות.
• השילוב של אתגר אישי, חוויית הצלחה (באשר היא) וחיזוקים חיוביים מהסביבה – מהווה מוטיבטור אדיר עבור הילד.
• אפשר לגייס את התלמידים ללמידה, ולעיתים מתמזל מזלו של מורה, ומתקיימת ההזדמנות להצליח לעשות את זה ממש עם כולם.
• איזה כיף לראות את כל ילדי בית הספר עושים ספורט, מתוך בחירה והנעה אישית-פנימית.