אווירת סוף עונה

קיץ קיץ אל הים…

בקבוצות ליגה תחרותיות יש עוד סיבה מובהקת. הליגות מסתיימות בדרך כלל עד פסח או בשבוע-שבועיים שאחרי החג. המשחקים והתחרויות הם הלחם והחמאה של רוב הספורטאים הצעירים האלה, וכשהם מסתיימים, מגיעה נפילת מתח. במצב זה, ובהיעדרו של האתגר המשמעותי, יש ילדים שמאבדים עניין.

גם אווירת הסוף פוגמת במוטיבציה. לאחר יותר מ-7 חודשים של שגרת יום עם חלק משמעותי של לימודים, מגיעה פתאום חופשה ארוכה יחסית. יציאה מוחלטת מסדר היום המוכר. ולאחר מכן יש כבר באוויר ניחוח חזק של החופש הגדול המתקרב. כשחופש מתקרב, כולנו כמהים אליו, באופן טבעי, במיוחד לאחר שקיבלנו טעימה ממנו. לעיתים גם מורים בבית הספר, המדריכים בחוגים והמאמנים, כבר קצרי סבלנות, ומשדרים, שלא ביודעין, את תחושת הסוף המתקרב. בפועל, זה לא באמת הסוף. אחרי פסח יש עוד כחודשיים – חודשיים וחצי עד לסיום הרשמי של האימונים. אבל זו לעיתים האווירה והתחושה…

איך להתייחס לתופעה?

ככלל, אני בדעה שההורים צריכים להתמך ע"י המסגרות הספורטיביות, ולחנך להתמדה, לרצינות, לנחישות, ולכל תכונה חיובית שהספורט מטפח, ושחשובה גם בחיים בכלל. מכאן שהכיוון הוא לא לאפשר בקלות מידי את הנטישה. מצד שני, אני נגד כפיה בעניין הזה. אם הילד מהסס, ונכריח אותו ללא פשרות ללכת לחוג, זה רק עלול להגביר את תחושת האנטי שלו, ולייצר אצלו בתודעה קשר ישיר בין החוג או בין הספורט בכלל, לבין תחושת כורח ורגש שלילי.

לכן אני מציע קודם כל לגשש. להבין למה באמת הילד מעוניין לעזוב. לנסות גם לקרוא אותו בין השורות. כלומר להבין לא רק למה הוא אומר שהוא לא רוצה יותר, אלא גם למה באמת הוא לא רוצה. לא תמיד התשובה לשתי השאלות היא אותה תשובה. במיוחד כאשר מדובר באלמנט חברתי, כשהחברים של הילד פרשו, הוא עשוי לתרץ, לעצמו ולסביבה, למה הוא מצטרף אליהם. אולם אם ניכר בבירור שהילד סובל במסגרת, שהוא באמת הולך בכוח, והשהות בחוג באמת לא נעימה לו, אז אין להשתתפות שלו כל ערך, וראוי לאפשר לו לוותר.

מצד שני, יש מקרים שהשתתפות הילד אמנם מצריכה ויכוח לפני, אבל הוא משתתף, לא נראה סובל, ואפילו נצפה נהנה. אולי ההנאה הזאת לא תמנע גם בפעם הבאה את הויכוח, אבל אז זה מקרה קלאסי של פינוק קל, או של עניין חברתי, ופה שווה להפעיל קצת יותר לחץ. בכלל, כמה לחץ להפעיל, תלוי מאוד בתחושה, בהיכרות עם הילד, במה שהוא משדר כשהוא מתאמן. יש למנן זאת בתבונה וברגישות.

לעודד, לחזק, לא להכריח

כשנקבל החלטה, שמתאימה למדיניות שלנו, ושנהיה משוכנעים שהיא לטובת הילד, נלך איתה. בכל מקרה, אין לשדר לילד שאנחנו מחליטים בשבילו, אלא לשתף אותו. להסביר את השיקולים, את היתרונות של הגישה שלנו. הלחץ עליו דובר, יכול להיות גם חיובי. עידוד וחיזוקים חיוביים, יכולים להניע את הילד ולדחוף אותו להשתתף. ניתן בהחלט לאפשר פשרות שונות, כמו ויתור חד פעמי.

ומה להסיק מפרישה לגבי שנה הבאה? יתכן שיש פה סימן שזה לא החוג או הספורט המתאימים לילד. אבל זה לא כלל, אלא נקודה למחשבה. יכול להיות שדווקא כן, אך סביבה חברתית נעימה יותר לילד, או מדריך שיצליח ליצור עימו כימיה טובה יותר, ייצרו את האווירה המתאימה מבחינתו.

אז אם הילד יבקש שוב ללכת לחוג ממנו פרש, כדאי לשקול את הנסיבות. לא בטוח שנכון לשלול על הסף. במקרים מסוימים, לייעץ לו שלא, וכשברור שהתרחיש יחזור על עצמו – אז כנראה שאין טעם להסכים. השאיפה היא לתת לילד לבחור, אבל להכווין אותו, ולוודא שהבחירות לא תתבססנה על גחמות זמניות ועל שיקולים לא רלבנטיים.

בסוף – אין תחליף להיכרות של ההורים עם הצאצאים. לצד זה מחויבת גישה שתאפשר לילד מרחב החלטה מוגדר. לא פרוץ מידי ולא מצומצם מידי. שכן דעתו חשובה, וכך גם הניסיון והתבונה של ההורים. וכמובן – חשובה השאיפה שהוא יהיה במסגרת ספורטיבית כלשהי.