והחוג הבא הוא…

רק הפעם…

אם להיות כן, אז בפרספקטיבה של זמן, אני חושב שגם אני הייתי מבולבל. זה שלא ידעתי איך עליי להגיב לדרישות הילד, זו הבעיה הקטנה. הבעיה המשמעותית היא שלא היו לי בכלל טיעונים לכאן או לכאן. רציתי להיות דמות חינוכית והורה טוב, ומנקודת הראות הזו, שתי השאלות המנוגדות ששאלתי את עצמי נותרו ללא מענה:

– אם אסכים, איזה מסר אני מעביר לילד שכל פעם מפסיק משהו ומבקש להתחיל משהו חדש?
ומנגד – מה הבעיה בעצם, אם לא טוב לו בחוג הקודם, והוא חושב שיהיה לו טוב בחוג אחר?

עם השנים, לא הצלחתי אמנם לענות על השאלה, אבל לפחות עיביתי את הלבטים במעט טיעונים עם נפח והיגיון.

למה להסכים?

יש סיבות טובות לאפשר לילד לנדוד כאוות נפשו בין החוגים. ראשית – הילד מתנסה. ההתנסות היא כלי חשוב מאוד בהתפתחות ובלמידה. של כל אדם, מרגע לידתו. תכלס, אנחנו לא יכולים להתלונן שהילד לא יודע מה מתאים לו, לפני שניסה. מראש הוא יכול רק להעריך, ולאחר ההתנסות הוא יכול להגיע למסקנות מבוססות.

יתרון נוסף הוא בגיוון. המעברים בין ענפי ספורט מאפשרים לגוון בסוגי הכושר הגופני, בסוגי התרגילים ובאופי הספורט. הגיוון הוא גם במדריכים, כל אחד עם הגישה שלו, מבחינה מקצועית ומבחינה ערכית. כבר מגיל צעיר אוסף הילד כלים שונים לחיים, ומגוון הכלים שיאסוף בשדה הספורט, יעשיר לו את אופציות הבחירה.

ככל שהחשיפה לסוגי ספורט שונים רחבה, כך גדל הסיכוי שהילד ימצא בסופו של דבר מה נכון באמת בשבילו. 'נכון' – יכול להיות הענף שבו הוא באמת מוכשר. או הענף שבו הוא הכי נהנה. העיקר שיעשה ספורט ושירגיש מחובר למה שהוא עושה. ההארה לא חייבת להיות מיידית. יכול להיות שהילד ממשיך להתנסות בדברים חדשים, ובסופו של דבר, אולי אפילו בגיל מבוגר יותר, הוא מבין שמשהו שהוא כבר ניסה בעבר – הוא הענף המתאים לו.

וטיעון נוסף – מניעת חיכוך מיותר. כל יום טומן עשרות הזדמנויות להתווכח ולריב עם הילדים. אני סבור שהורה צריך להחליט מה עקרוני וחשוב לו, ולתחום שם את הסיבות להתחכך. אם במעברי החוגים אין אלמנט שמתנגש עם העקרונות שקבענו כחשובים, אפשר לזרום עם הילד גם אם אנחנו לא מאושרים מהעניין.

ולמה לא?

מצד שני חשוב שהילד יבין שבחיים לא מתנהלים על פי גחמות. יש לבצע בחירות, חשוב לקחת אחריות, לא לוותר בקלות מידי, ולא להתנהל על פי מצבי רוח ורצונות רגעיים.

הרצון לעבור חוג, לא תמיד מתבסס על שיקול דעת מעמיק. יכול להיות שהמדריך העיר לילד על התנהגות לא ראויה, או שהיתה התקלות עם עמית לחוג, סתם לא הלך לילד ביום מסוים, או הוא החליט ללכת בעקבות חבר. בכל המקרים האלה, פתרון קל של עזיבה ימנע את ההתמודדות הנכונה ואת הלמידה הרצויה. ויכול להיות שיתפספס משהו טוב. יכול להיות שהילד יעזוב את המסגרת שמתאימה לו מהסיבות הלא נכונות.

לעיתים יש גם היבט כלכלי. החלפת חוג לאחר תחילת חודש, תגרור בדר"כ תשלום לשני חוגים באותו חודש, וזה בעייתי יותר אם זה קורה מספר פעמים במהלך השנה. לעיתים מפעילי חוגים אף לא מאפשרים החזר תשלומים בגין עזיבה לאחר תאריך מסוים. במקרים אלה יש הפסד כספי, ואולי גם עניין ערכי שיש להציב אל מול הילד.

אז מה לעשות?

מובן שאין תשובה חדה ומובהקת. אבל ברור שיש עניין של מינון. לאפשר לילד בחירה אחת ויחידה ללא כל אפשרות שינוי – זו קיצוניות, ולאפשר לו להתחרט אחת לחודש זו ליברליות מופרזת. בטווח הביניים, חשוב לשקול את הבעד והנגד, לנוכח הסיטואציה הספציפית, ולקבל את ההחלטה שהכי תיטיב עם הילד.