הניצחון שבדרך

לפני שנים הכרתי ילדה שהיתה מתעמלת מוכשרת מאוד. בשנים שהיא היתה תלמידה שלי, בין כיתה ג' לכיתה ו', היא נסעה 4 פעמים בשבוע לאימון בן 5 שעות. מובן שהיתה חוזרת עייפה מאוד לביתה, ובימי האימונים לא נותר לה זמן לחברים, ללימודים או לתחביבים אחרים. מאחר שהיא היתה תלמידה מצוינת, אני מניח שאת הימים הפנויים הקדישה בעיקר לשיעורים, ללמידה למבחנים וכדומה.

מחיר אישי ומשפחתי

האם היא שילמה מחיר כבד על חייה הספורטיביים? אני לא בטוח לגבי המקרה הזה. היא אהבה מאוד את ההתעמלות. וכן היתה ילדה מאוד שמחה, כאמור – תלמידה מצטיינת, חברותית וחביבה מאוד על ילדי הכיתה. לא רק שהישגיה בשיעורי החינוך הגופני היו מצוינים, גם המוטיבציה שלה היתה גבוהה במיוחד, כך שאפשר לומר שהספורט מינף אותה גם בתחומים אחרים, וערך ההישגיות שהיה טבוע בה לא האפיל על אישיותה, אלא חיזק את החיוביות והחיוניות שלה.

הכרתי ילדה שהיתה מתעמלת מוכשרת. בין כיתה ג' לכיתה ו', היא נסעה 4 פעמים בשבוע לאימון בן 5 שעות. היתה חוזרת עייפה מאוד לביתה, ובימי האימונים לא נותר לה זמן לחברים, ללימודים או לתחביבים אחרים

אני לא יודע מה קרה איתה בהמשך. לא שמעתי עליה, כך שנראה שהיא לא הגיעה לרמות הגבוהות בארץ. ברור לי שלאחר שנפרדו דרכנו העומס אצלה התגבר. כמות ההשקעה הנדרשת בלימודים עלתה, וכך גם השעות שתבע הספורט. עם השנים היה עליה לעשות עוד ועוד ויתורים כדי להתמקד בהצלחה. קיימות שתי אפשרויות: או שהתמידה בספורט, ולגודל האכזבה לא הצליחה להגיע להישגים אליהם כיוונה. או שנשברה מול גודל הוויתורים אליהם נדרשה, ונטשה את הספורט ההישגי.

כך או כך, אני מאמין ומקווה שלקחה החלטה מושכלת, והיתה חזקה עם הבחירה שלה. אלא שאם כך היה, זהו מקרה חריג ולא מייצג. קשה להקדיש חיים לרעיון מסוים ולוותר על כל כך הרבה דברים אחרים. זהו דיסוננס שגם אדם בוגר יתקשה להתמודד עימו. קל וחומר ילד. ואם הרצון להצליח חזק דיו ומאפשר את ההתגברות, הרי שאז מגיע הכשלון. תמיד. כל אלוף התמודד גם עם כשלונות. וזה בסדר ומחשל. השאלה אם אחר כך מגיעה ההצלחה. והתשובה, למרבה הצער – בדרך כלל לא. עוליאל הצליח, אך רבים, טובים ומוכשרים, לא הגיעו עד לקצה הפסגה. ובמקרים רבים, דווקא הרצון העז שליווה אותם בדרך, הוא שמעצים את שברון הלב.

שאלתי פעם את אותה תלמידה מה קורה עם אחותה הקטנה בכל הפעמים האלה שהיא ואימה נוסעות לאימונים, כי ידעתי שאביה עבד בדרך כלל עד שעות מאוחרות. "היא באה איתנו", אמרה לי. "היא לא נשארת לבד". וזה ממחיש גם את המחיר המשפחתי. ההורים צריכים להקדיש זמן רב כדי לדחוף, להגיע לתחרויות ולסייע בכל המנהלות מסביב. ברוב המקרים מדובר גם על השקעה כספית לא מבוטלת. וכשהאנרגיה ומשאבי ההורים ממוקדים כל כך בילד אחד, זה בא במידה כזו או אחרת על חשבון שאר בני המשפחה.

התפקיד הכי חשוב שלנו כמחנכים, כהורים, כמורים, כמאמנים, כמלווים בדרך, הוא לעזור לילד להביט על החלום בעיניים פקוחות

איתם לאורך כל הדרך

אז מה התובנות שלי מהיכרותי את התחום ואת אותם ילדים? שיהיה ברור – אני חובב ספורט מושבע, ואני ממש לא נגד ספורט תחרותי. אך ההישג הוא רק פרט קטן מבחינתי בכל התהליך. יש ערכים אחרים מאוד חשובים שמתפתחים בדרך. נחישות ועבודה קשה, התמדה ואמונה בצדקת הדרך, הם רק חלק מנכסי האישיות של הספורטאי המצטיין.

התפקיד הכי חשוב שלנו כמחנכים, כהורים, כמורים, כמאמנים, כמלווים בדרך, הוא לעזור לילד להביט על החלום בעיניים פקוחות. חשוב שהילד ידע בדיוק לקראת מה הוא הולך. לצד החיזוקים, הוא חייב לדעת שיש אפשרויות שונות. שכל כישלון יפגוש אותו מוכן לאופציה. כך הכישלון לא ישבור אותו. ואם הוא לא ישבור, אז הוא יחשל. ואם החלום לא יתגשם, אז שברון הלב לא יהיה נורא כל כך.

תפקיד נוסף שלנו הוא ללכת עם הילד, ולעודד אותו עצמו ללכת עם רחשי הלב. לא ללחוץ אך גם לא להרפות את ידיו. אם יש לו חלום, אנחנו חייבים לדחוף אותו ולהאמין בו. ואם הוא מחליט לוותר, גם אז הוא צריך מאיתנו גיבוי. לא כל אחד מתאים לספורט הישגי. פיסית וגם נפשית. לא לכל אחד מתאימים הויתורים הנדרשים. הכי גרוע זה להמשיך בכוח, כשאין את התשוקה. הדרך קשה מידי, ובכל מקרה לא תביא לתוצאות הרצויות. צריך שהילד יהנה לעשות ספורט. יש מי שהישגי באופיו והתחרות טובה לו, ויש מי שלא. מוכשרים ככל שיהיו, יש ילדים שיהנו מספורט רק אם אין את הלחץ מסביב.

אני אשמח לראות את העוליאלים הבאים כובשים פסגות חדשות. אך באותה מידה אני נהנה לראות צעירים, מוכשרים יותר או פחות, רצים או משחקים כדורגל במגרש השכונתי, רק בשביל הספורט והנפש, לאו דווקא בשביל הניצחון. הדרך והעשיה – הן ההישג האמיתי!