כשהגה הברון פייר דה קוברטן את רעיון חידוש המשחקים האולימפיים, הוא ראה לנגד עיניו אירוע עממי המתבסס על ערכים כמו חיבה לספורט וכמו שלום ואחווה בין עמים. על רקע זה טבע את אמירתו הידועה "העיקר הוא ההשתתפות, לא הניצחון". איפה במבחן ההסטוריה הוא צדק, והיכן טעה? ומה מכל זה אנחנו יכולים להנחיל לילדינו ולצאת נשכרים?

ספורט מקצועני, ספורט עממי וערכים

דודו פרידמן
יום שני, 6 במרץ 2017, 15:37

דה קוברטן היה איש של עשייה, וזה השליך על ראייתו את עולם הספורט. הוא דגל בפעילות גופנית, וסבר שכל אחד צריך להיות פעיל. ובמילותיו הוא: "ספורט הוא חלק מן המורשת של כל איש ואישה, ודבר אינו יכול לפצות על היעדר הספורט". כלומר – תפיסתו היתה גישת הספורט העממי, והוא שאף להנגיש את הפעילות הגופנית לכמה שיותר אנשים. התחרות היתה מבחינתו רק אחד האמצעים, ובוודאי שלא המטרה. מעבר לעניין הבריאותי והגופני, חיבר דה קוברטן לפעילות הספורטיבית מטרות ערכיות. אחת הראשונות שבהן היתה קירוב לבבות. החל מהיחסים בין רעים לקבוצה ועד לקירוב בין עמים ומדינות.

ברמת הפרט הוא סבר כי "אם ספורטאי מודח מן התחרות, הוא מעודד את אחיו באמצעות מילותיו ונוכחותו". וברמה הגלובלית, התלהב הצרפתי החביב מכך שביוון העתיקה נהגו ערי המדינה להפסיק מלחמות ביניהן בימי התחרות, על מנת שמצב הלחימה לא ימנע מאיש להגיע למשחקים באתונה. בחזונו – כך אמור לקרות גם בעת החדשה.

הספורט המקצועני – חזון הערכים ושיברו

בפועל, למרבה הצער, נראה שהאנושות בעת החדשה לוחמנית יותר מכפי שהיתה בתקופת האימפריה היוונית. אז התקיימו התחרויות במשך 1169 שנים ברציפות, כל 4 שנים. דבר לא מנע את קיומן של 293 התחרויות לאורך כל התקופה. כאמור – גם לא מתיחויות מדיניות. לעומת זאת, בעת החדשה התבטלו 3 אולימפיאדות בגלל שתי מלחמות העולם. ובאלה שהתקיימו, לא אחת ביטלו מדינות השתתפותן בגלל חרמות ומחאות פוליטיות שונות, מה שהוציא את העוקץ מהאלמנט הכלל-עולמי של התחרויות.

בספורט המקצועני של ימינו אין את 'טוהר הספורט' כפי שהיה בעבר הרחוק. לטעמי האישי – לספורט המקצועני יש יתרונות עצומים. הוא סוג של אופיום להמונים, אם לשאול את הביטוי של קארל מרקס. הוא יכול להוות מודל טוב לחיקוי. לפעילות גופנית, כמובן, לעבודה קשה ולחריצות, לנחישות ומשמעת עצמית, לגאווה אישית ולאומית (כל עוד זה לא הופך ללאומנות וגזענות), לעבודת צוות – בספורט קבוצתי, לרעות חברות וכבוד בתוך קבוצה ובין יריבים. סיפורים רבים בספורט המקצועני מעוררים השראה של הצבת אתגרים, של בניית שאיפות וחלומות, ונסיונות להגשים. זהו מסר נפלא בעיניי.

אלא שהתחרותיות והמקצוענות, על סכומי הכסף העצומים שמעורבים בהם, והפיכת הספורטאים לכלי בידי עסקנים ופוליטיקאים, הפכו את הניצחון לדבר היחיד שחשוב. שימוש בחומרים אסורים, תשלומי שוחד ומעשי רמאות ונוכלות הפכו שכיחים בתחום, כמו גם יריבויות מרות ומאבקים עד חורמה, גם מחוץ לאולמות ולאצטדיונים. כל אלה מנוגדים לחלוטין לערכים הומניים חיוביים. הם בעליל משוללי תום וטוהר.

אז מה לוקחים מפה לעולם הילדים?

אם שואלים אותי, אז לקחת מהספורט את כל הטוב שאפשר. וזאת באמצאות תיווך נבון של המסרים. זוהי חובתנו – ההורים, המחנכים במסגרות השונות, בוודאי המורים לחינוך גופני. אם ילד אוהד קבוצה או ספורטאי כלשהו, זה טוב! אפשר להשתמש בזה ככלי מסייע לעיצוב אישיות.

ראשית – חשובה ההתעניינות בספורט. דרך הזיקה אפשר להניע את הילד להיות פעיל בעצמו. הורה וילד הצופים יחדיו בתחרות, מקיימים זמן איכות הורה-ילד. ופה יכול ההורה להדגיש מסרים חשובים, ללמד את הילד לתעדף את כלל האירועים במשחק. לשבח התנהגות ספורטיבית, לגנות התנהגויות שליליות של המודלים לחיקוי. להדגיש סיפורים אנושיים מרגשים, ועקרונות ערכיים ששזורים שם.

והכי חשוב – להדגיש את הדרך! להעביר שדר ברור שהדרך היא החשובה ולא התוצאה. מעטים מגיעים לטופ, כך שהרוב מתאכזבים. אבל הילד צריך להבין שהעשייה, ההשתתפות, המאמץ, המשמעת, הכבוד ליריב, או כל ערך חיובי אחר שמתקיים בדרך – הם החשובים. הניצחון בסוף הוא בונוס. מבחינתנו הוא אמצעי להגברת מוטיבציה. הוא נחמד, אך הוא לא תכלית הספורט.

וגם בלי לנצח ובלי להגיע לפסגה, צריך הילד להבין שהוא יוצא נשכר. אם הוא התאמץ ורץ שני סיבובים סביב הבלוק למרות שהיה לו קשה, אם הוא משחק כדורגל בשכונה עם החבר'ה או מתחרה במסגרת חוג בדמינטון, ההישג המהותי שלו לא נופל מזה של מסי או רונאלדו, לה-ברון או ג'ורדן, יוסיין בולט או יעל ארד. זה, בעיניי, צריך להיות המסר.