אחד האתגרים הגדולים בהוראה, היא לדבר לכולם. קשה מאוד ליצור מצב בו כל הילדים מגוייסים, כולם מתעניינים ונהנים, כולם בדרייב גבוה. כמורה לחינוך גופני, ניסיתי לפני מספר שנים לקיים פרויקט קטן בבית הספר היסודי בו לימדתי. פרויקט שמטרתו היתה להתמודד עם האתגר הזה, להניע תלמידים להיות פעילים גופנית, ולעשות ספורט מתוך יוזמה אישית ומוטיבציה פנימית.

על הדרך, כאמצעי להשגת המטרה, היה לי חשוב שהתלמידים יחוו הצלחה. שכולם יחושו שהצליחו, חרף התכונה האנושית להשוות את עצמנו לזולת (שהרי אז תמיד יש מי שהצליח פחות מהאחר).

הכל התחיל בזה שרציתי ללמד את החבר'ה לקפוץ בדלגית.

אנשים קופצים בדילגית

דודו פרידמן
יום שישי, 15 ביולי  2017, 15:31

למה דווקא דלגית?

אני אישית מאוד אוהב ללמד לעבוד עם דלגית. סיבה אחת – כי מדובר באמת במכשיר מצוין שמשפר טווח רחב של מרכיבי כושר. כל זה עם אינסטרומנט מאוד פשוט וזמין, שעולה שקלים בודדים בלבד. סיבה נוספת – הדלגית לא מזוהה עם אחד המינים. גם מתעמלות אומנותיות וגם רוקי בלבואה הפליאו איתה ביצועים. אני דואג להדגיש את היוניסקסיות הזו לא מעט באוזני תלמידיי.

והסיבה הכי חשובה היא ערכית-חינוכית:  הדלגית מגיבה יפה מאוד להתמדה ולאימון. שליטה בכדור, מהירות, כוח מתפרץ וגמישות, למשל, כולם ישתפרו עם התרגול, אבל במידה מוגבלת. הכישרון והיכולת המולדת תמיד יהיו מאוד דומיננטיים. עם דלגיות, הניסיון שלי עם ילדים מלמד שהתרגול הוא הדומיננטי. המהירות שהחבר'ה מגיעים ממצב של אפס לעבודה רציפה ומשמעותית, יותר גבוהה מכל ענף ספורט אחר שאני מכיר. אז עם הדרגה מתאימה וקצת פוש של המורה, גם התלמידים שפחות בעניין, חווים הצלחות עוד לפני שמגיע הייאוש. ודווקא אלה, שלא רגילים להצליח בספורט, "נדלקים" על העסק, לעיתים אפילו יותר מהאחרים, ומצליחים להציג גרף התקדמות חד.

בעשור החמישי של חיי, כשאני מביט לאחור ובוחן מה עשיתי ובמה תרמתי במעט לסביבה, הפרויקט הקטנטן הזה, על התובנות והתוצאות שלו, מהווה בפירוש אחת הגאוות הגדולות שלי

מולם יש כמובן את הספורטאים שהכל בא להם בקלות. היתה לי תלמידה בכיתה ד' שהתאמנה במסגרת תחרותית בהתעמלות אומנותית, ומובן שלא היה לי מה ללמד אותה מבחינה טכנית. לי היה דווקא הרבה מה ללמוד ממנה, אלא שהיא עשתה דברים שאני כנראה לא אצליח לעשות לעולם… והנה עוד יתרון של הדלגית. קל לקיים שיעור מאוד דיפרנציאלי, ולהציב לכל אחד יעד אישי, שיהיה מספיק קשה, אך גם בר השגה. באופן מפתיע, התלמידים היו מרוכזים כל אחד בשיפור האישי, בהצלחות הקטנות והנקודתיות, בלי השוואה (שעלולה להיות מתסכלת) לאחרים.

תגבורי תאוריה ותדלוק הדרייב

התחלתי עם פרויקט הדלגיות בחורף. לא שהחורף בארצנו מהווה מכשול אמיתי לשיעורי חנ"ג בחצר, אבל כשפה ושם היו ימים גשומים ונאלצנו להשאר בכיתה, ניצלתי את הזמן ל'תדלוק'. עם קצת רקע תאורטי. מה היתרונות של הדלגית, איך היא משפרת ביצועים ספורטיביים, למה זה בריא, ומה תרומתה לחיטוב הגוף (בזהירות ובעדינות הנדרשת)… השתדלתי לתת הסברים מתחומים שונים כדי שזה ידבר לכמה שיותר תלמידים. כל גיל ברמה שלו ובטיעונים שרלבנטיים אליו.

אבל מה שעבד הכי יפה היה הקרנה של סרטונים. הדוגמאות של מתעמלות מקצועיות ושל רוקי, באו כאן לידי ביטוי. וגיליתי קליפ, 'רייז-אפ', שהפך לסוג של הימנון ויזואלי-ווקאלי של הפרויקט. בכל הזדמנות הילדים ביקשו לראות אותו, וכל פעם התלהבו מחדש. האמת היא שגם אני… הוא פשוט מדליק. 2 דקות ו-52 שניות, של קצב, של ביצועים מרהיבים, ושזור שם יפה הסיפור של הנערה שלא הצליחה, אז היא התאמנה וניסתה ושוב ניסתה, וכמובן שבסוף הצליחה. 

חשבתי שאולי צריך לתווך מעט לילדים את הביצועים בקליפ ולהסביר שניתן להגיע לרמה הזאת רק אחרי שנים של אימונים, כדי לא ליצור שאיפות לא ריאליות. אבל ראיתי שהם ידעו לתווך את זה לבד, ולקחו מהסרטונים בעיקר את הדברים הרצויים.

"Rise Up". חובה לצפות! מדליק בטירוף…

המבדק כהזדמנות

לאור הנאמר, לקחתי את הדלגית כמרכיב המרכזי בתכנית הלימודים השנתית של כל השכבות. אם מקובל שיחידת לימוד בנושא ספציפי כוללת בין שיעור אחד ל-5 שיעורים, ובדרך כלל סשן אחד בשנה, הרי שבמקרה הזה היו לנו שני סשנים, אחד בכל מחצית, כל אחד בן 8-9 שיעורים. כל סשן כזה כלל בסופו 2-3 שיעורים שהוקדשו למבדק. חיפשתי קונספט שונה מהמקובל למבדק הזה. כי לא רציתי שמי מהתלמידים, ולו החלש ביותר בדלגית, יחוש מאויים. רציתי שהמבדק ייתפס דווקא כהזדמנות להראות. להראות את מה שאפשר: אצל אחד – להראות יכולת גבוהה, אצל אחר להראות התקדמות מרשימה, אצל שלישי להראות אלמנט מיוחד שהוא תירגל עד שהצליח, וכדומה.

הודעתי שמועד המבדק די גמיש. מי שלא נוח לו לבצע לפני כל הכיתה – יוכל לתפוס אותי בהזדמנויות שונות ולהבחן. בהפסקה, בסוף יום לימודים, בשיעורים פרטניים – שהם חלק מהמערכת. ועוד דבר – תמיד ניתן לשפר ציון. גם לאחר סיום הלימוד של היחידה הזאת, תלמידים יכולים להמשיך להבחן באופן פרטני, כמה פעמים שירצו, עד לסיום המחצית.

עד תקופות המבדקים, כל תלמידי בית הספר, עד האחרון שבהם, ידעו כבר לקפוץ עם דלגית. הקריטריונים במבדק נבנו כך שכולם יכולים לעבור עם ציון טוב (80-85, לפי הגילאים) שאר 15- 20 הנקודות, ניתנו על מרכיבים שמעבר. תלמידים יכלו להציג תרגילים באופן חופשי ולקבל תוספת ניקוד על איכות ביצוע, על מורכבות התרגילים, על מעוף. גם התקדמות אישית מרשימה הוסיפה ניקוד. גם מוטיבציה גבוהה (כך שאפילו מי שניסה שוב ושוב ולכאורה לא הציג שיפור בביצוע, עדיין שיפר ציון).

אני לא יודע כמה הלקח שהתמדה והשקעה מביאות הצלחה, הפך יישומי בידי הילדים. לא יודע כמה הם משליכים את העיקרון הזה מהדלגית לתחומי החיים האחרים. אבל אני מאמין שזה היה עוד נדבך בנסיון החיים, וסוג של צידה לדרך לתלמידים

אווירה כללית

הסיטואציה במבדק לא דמתה למצב שילד קופץ למרחק וכל הממתינים לתורם צופים בו. פה אחד נבדק, והשאר תרגלו. מי שרצה – תרגל לבד, ומי שרצה תרגל בקבוצה. ההשראה לעבודה בקבוצות היתה הקליפ שלנו. הילדים יכלו לבנות מיני מופעים, ובדקות האחרונות של השיעור להציגם לכיתה. הרבה ניסו דברים מסובכים יחסית, ונוצרה אווירה, בכל הגילאים, שהמעוף והדמיון מבורכים, וזה ממש בסדר לנסות ולא להצליח. כל ניסיון שלא הצליח התקבל ברוח טובה. תלמידים מאוד עודדו את חבריהם – בהצלחות ובכשלונות (התנהגות שהשתדלתי לחזק בפני עצמה עם פידבקים חיוביים).

נוצרה מין תרבות מופעים בבית הספר, ובהפסקות ניתן היה לראות יותר ויותר ילדים מתרגלים עם דלגיות שהביאו מהבית. כל אחד שהצליח משהו קרא לי כדי להראות, או ביקש להבחן, או הראה לחבריו בהתרגשות. האפשרות לשפר ציון בלי הגבלת זמן, גרמה לילדים להתאמן כל הזמן.

3 שנים המשכנו לקיים את שיעורי הדלגית כנושא מרכזי, כשעם שכבת הגיל רמת האתגר של המבחן עולה, על מנת להמשיך לגרות את הילדים להשתפר. עם זאת – הקונספט המוודא שכולם מצליחים – נשאר.

השלכות

בבחינת התוצאות של 'פרויקט הדלגיות' ראיתי כמה דברים. קודם כל, הקפיצה בדלגית התרחבה גם לקפיצה בחבל בקבוצות, ל"דאבל-דאץ'" (דומה לחבל אך עם שני חבלים בו זמנית) ואף לשילוב של הדברים. זה הפך 'לספורט הלאומי' של תלמידי בית הספר. כולם, לאורך כל 3 השנים, למדו לקפוץ בדלגית. הרבה מהילדים הגיעו לרמות ביצוע מרשימות. היו ילדים שנכנסו לשגרה שבועית של אימוני דלגית. השיא היה אצל תלמיד כיתה ה שהתאמן כל יום, 5 ימים בשבוע, במשך שעה שלמה כל פעם. מלכתחילה הוא היה ספורטאי טוב, ועדיין הציג שיפור אדיר במהלך כיתה ו. לא רק עם הדלגית, אלא במרכיבי כושר גופני בכלל.

בעשור החמישי של חיי, כשאני מביט אחורה ובוחן מה עשיתי ובמה תרמתי במעט לסביבה, הפרויקט הקטנטן הזה, על התובנות והתוצאות שלו, מהווה בפירוש אחת הגאוות הגדולות שלי. אני לא יודע כמה הלקח שהתמדה והשקעה מביאות הצלחה, הפך יישומי בידי הילדים. לא יודע כמה הם משליכים את העיקרון הזה מהדלגית לתחומי החיים האחרים. אבל אני מאמין שזה היה עוד נדבך בנסיון החיים, וסוג של צידה לדרך לתלמידים.

מסקנות שלי

אלה כמה תובנות שלי לאור ההתנסות:

  • הצלחה משמעותית לא חייבת להיות יחסית ליעד אובייקטיבי, כמו מקום ראשון, מדליה בתחרות או לקפוץ לגובה 1.50 מ'. התחוור לי שלתחושת הצלחה מול יעד הסובייקטיבי, כמו שיפור תוצאה אישית, או עמידה ביעד אישי כלשהו שילד מציב לעצמו, יש המון משמעות.
  • השילוב של אתגר אישי, חוויית הצלחה (באשר היא) וחיזוקים חיוביים מהסביבה – מהווה מוטיבטור אדיר עבור הילד.
  • אפשר לגייס את התלמידים ללמידה, ולעיתים מתמזל מזלו של מורה, ומתקיימת ההזדמנות להצליח לעשות את זה ממש עם כולם.
  • איזה כיף לראות את כל ילדי בית הספר עושים ספורט, מתוך בחירה והנעה אישית-פנימית.

טוב מאוחר מאשר לעולם לא!
על הצעת החוק שאמור להטיל פיקוח על האוכל המוגש בצהרונים

המבורגים ונקניקיות

הסערה שלא היתה
על בשר מעובד ומסמך ארגון הבריאות העולמי

קיווי בצורת ארטיק

ארטיק פירות
ולא ארטיק 'בטעם' פירות

תמונה של חבית מיחזור שמן

מיחזור שמן טיגון
עוד פן של שמירה על איכות הסיבה, ועל תרומתנו הצנועה לנושא

כוס גלידה עם פירות

יש לי גלידה הכי טוב
קצת היבטים תזונתיים של גלידה. וזה בסדר ללקק ולהינות…