בעוד כחודש יתקיים מרתון תל-אביב. לכל מקצה יהיה רף גיל. למרתון המלא (כ-42 ק"מ) יוכלו להירשם משתתפים מגיל 18 ומעלה בלבד, כפי שמקובל היום כמעט בכל תחרויות המרתון בעולם. גיל המינימום למקצה מחצית המרחק יהיה 16 שנים. בהסתמך על דוגמאות שלפני עידן מגבלת הגיל, נשאלת השאלה האם נכון לאפשר לילדים להשתתף בריצות ארוכות מאוד, תוך הקפדה על אישורים רפואיים מתאימים, ואולי מנגנון פיקוח שיותאם לעניין?

ילדים וריצות ארוכות

דודו פרידמן
יום ראשון, 22 בינואר 2017, 17:32

עומר רכס הוא כנראה הישראלי הצעיר ביותר שהשתתף בריצת מרתון רשמית. ב-1981, בהיותו בן 12 בלבד כבר גמע את המרחק במרתון הכנרת. בסוף שנות ה-70 ילד בן 8 סיים את מרתון ניו-יורק. והסיפור הביזארי ביותר שאני מכיר על ילד שרץ למרחקים ארוכים הוא של בודיה סינג ההודי, שמגיל 3 כבר השתתף בריצות אולטרה מרתון. הסיפתח שלו היה בשנת 2005, כאשר רץ 60 ק"מ ב-6 שעות.

אני לא מכיר מחקרים המוכיחים במובהק קשר בין גיל צעיר לבין פגיעות אצל ספורטאים שרצים מרחקים ארוכים מאוד. עובדתית, מוכרים מקרים של ספורטאים צעירים כאלה, ששרדו את הריצה, והכל בסדר. ועדיין, זו טעות לטעמי לאפשר לילדים לרוץ מרחקים גדולים כל כך.

למה להגביל ילדים?

ראשית, מנגנון הלב-ריאה שלהם אינו מפותח דיו. נפח הדם שליבם יכול להכיל קטן יחסית, והצורך בחמצון דם מוגבר יגרום לדופק מהיר מאוד כדי לחפות על כך. ואנחנו מדברים על ספורט שדורש משך זמן חריג של פעילות אירובית. כלומר – הסיטואציה היא של מערכת לא מפותחת, שעובדת קשה מאוד, ברצף, לאורך זמן רב. לא הייתי מסתמך על מקרים שהכל נגמר בסדר. הייתי מקפיד על זהירות יתר בהקשר הזה!

קושי נוסף הוא במהירות יצירת חומצת החלב. נפח הדם הקטן יחסית שמזרים לב של ילד מצריך מקורות אנרגיה נוספים שאינם תלויים בכמות הדם והחמצן שהוא נושא עימו. חומצת חלב היא תוצר לוואי של תהליך יצירת אנרגיה אנאירובית – אנרגיה שאינה תלויה בהמצאות חמצן. רמה גבוהה מאוד של חומצת חלב פוגעת משמעותית בביצועים הגופניים, ולעיתים עלולה להיות אף מסוכנת, בעיקר אצל ילדים.

ככל שמדובר בנער מתבגר, בגיל בוגר יותר, יכול להיות שעניין התפתחות מערכת הלב-ריאה, מעט פחות רלבנטי, אך העניין האורתופדי לגמרי בתוקף. יתרונם של ילדים הוא בגמישות העצמות ובמהירות ההתחדשות של רקמות פגועות. לאור אלה, הגוף "סלחן" יותר במקרים של פגיעות אורתופדיות קלות יחסית, כמו שבר, קרע בשריר וכדומה. מנגד, מדובר על מסה שרירית שאינה מפותחת דיה, ואינה תומכת עדיין באופן מיטבי במערכת השלד. במצב זה ליצור עומס אורתופדי מתמשך ורציף על השרירים, על העצמות, על הגידים ועל המפרקים – בהחלט לא רצוי.

הבעיה המחקרית

נקודה מרכזית במחקרים בנושא היא, לדעתי, הקושי להוכיח קשר ישיר בין הריצה לבין נזקים אורתופדיים, אם אינם מיידיים. שכן העומס לא בהכרח גורם לפגיעת טראומה מיידית. לעיתים הנזק הוא מצטבר ויבוא לידי ביטוי בטווח הרחוק יותר. זה יכול להיות התחלה של קרעים קטנים בסחוסים בברכיים, בין חוליות עמוד השדרה ובמפרקי הירך. זה יכול להיות גם התרופפות של רצועות שתגרום לגמישות יתר במפרקים ולפוטנציאל פציעות גבוה, ועוד.

הסיפור הביזארי ביותר שאני מכיר על ילד שרץ למרחקים ארוכים הוא של בודיה סינג ההודי, שמגיל 3 כבר השתתף בריצות אולטרה מרתון. הסיפתח שלו היה בשנת 2005, כאשר רץ 60 ק"מ ב-6 שעות

אצל ילדים מתבגרים, לעיתים אף כאלה שאינם פעילים גופנית, נפוצה התופעה של כאבי גדילה. מצב זה נובע מגדילה מהירה בתקופה קצרה יחסית של העצמות, לעומת התפתחות בקצב איטי יותר של השרירים. זהו בדיוק המצב בו השרירים אינם תומכים באופן מיטבי במערכת השלד, והוא מאופיין בכאבי ברכיים בעיקר, לעיתים גם כאבים בשוקיים או בגב, ודלקות. אם על מצב זה נוספים גם עומסים מתמשכים, ארוכים ורציפים, מובן שהפגיעות והתסמינים יתגברו גם הם.

כמה לרוץ בגיל צעיר

הספורט יפה לבריאות!  חשוב לעודד ילדים להיות פעילים גופנית ולהנות מספורט. אני בעד לשתף אותם, למשל, באירועי המרתון של החודש הבא. שיספגו אווירה, שיחוו את החוויה ושיתחילו לפתח את התשוקה. אבל לא צריך להשתולל. יש את המקצים הקצרים – 5, 10 ק"מ או חצי מרתון- לגילאים המתאימים. אגב, יומיים לפני יתקיימו ריצות המיני-מרתון ילדים: 500 מ' לגילאי 5-8 ו-1000 מ' לגילאי 9-12. תנו לילדים לרוץ על המסלולים לפי הגילאים המומלצים. אל תכניסו אותם למרוץ החיים כבר עכשיו.