אין קשר ישיר של השפעה הדדית בין הפעילות הגופנית למצב הספציפי של מחלת הצליאק. ברוב המקרים חולה צליאק השומר על תזונה מותאמת, לא אמור להתקשות בביצועים הספורטיביים בשל המחלה, ולפעילות ספורטיבית לא תהיה השפעה, חיובית או שלילית, על המחלה או על הסימפטומים. אולם במקרים מסוימים יפתח החולה תסמינים מסוימים, שהפעילות הגופנית עשויה לעדן ולשפר את המצב. 

פעילות גופנית מותאמת לחולי צליאק

דודו פרידמן
יום שישי, 15 ביולי  2017, 15:31

חלוקה גסה של התופעות

תופעות גופניות מסוימות נגרמות עקב בעיות בספיגה של ויטמינים, מינרלים ותוצרי תזונה אחרים דרך המעיים. אצל חולי צליאק זה עלול לקרות, לא בשל הרגישות לגלוטן או האלרגיה לחיטה. לא באופן ישיר בכל אופן. אלא בגלל שהמחלה עלולה להגיע למצב בו היא גורמת לנזק ברירית מערכת העיכול. ואז, בגלל אותה רירית פגומה, חולים נמצאים בסיכון לתת-ספיגה, בעיקר של חלבונים, ברזל, סידן ושומן. בעקבות העדר ספיגה תקינה של שומן, מתקיימת גם בעיית ספיגה של ויטמינים מסיסי שומן.

הטרמינולוגיה משתנה מעט ממקור למקור. ניתן למצוא בספרות את השם 'דגנת' כמילה העברית לצליאק. עד סוף שנת 2010 היה המונח העברי הנפוץ 'כרסת', על שום אחד מתסמיני המחלה הנפוצים – התנפחות של הבטן. אולם אז, בעקבות יוזמה של עמותת הצליאק בישראל, שונה המונח, כאמור, לדגנת. עם זאת, ניתן לראות באתר העמותה, שיש הפרדה בין מספר צורות של המחלה, כאשר מתקיימת הפרדה בעיקר בין רגישות, אלרגיה, והצורה הקיצונית יותר של פגיעה ברירית מערכת העיכול – שהיא ספציפית מכונה באתר בשם העברי 'דגנת'.

בכל מקרה, הקושי בספיגה והחסר התזונתי שנוצר בעקבותיה, גורמים למספר תופעות. המחסור בסידן מגדיל את הסיכוי להדלדלות עצם, עד כדי אוסטיאופורוזיס. מחלה זו מגבירה מאוד את הסיכוי לשבירת עצמות, כשהכי מועדות לנזק הן חוליות עמוד השדרה, עצמות האגן והעצמות באזור שורש כף היד.

השפעת הפעילות הגופנית

מוכח כי באופן מובהק, פעילות גופנית מותאמת מאיטה את הדלדלות העצם, ואף מגבירה את בנייתה. אימוני כוח, בעיקר, מגרים ייצור תאים הבונים עצם, ומשפרים ניצול מיטבי של מאגרי הסידן הקיימים. מובן שפעילות זו חייבת להיות תחת פיקוח רפואי, על מנת שלא ייגבר הסיכון לשבר, ולא יהיה מצב של הרס תאים (המתרחש באופן טבעי בעת אימוני כוח והפעלת עומס על העצם), העולה על מסת העצם הנבנית. פילטיס ויוגה, למשל, הן פעילויות הידועות כבעלות השפעה חיובית על תופעות של דלדול עצם. גם פעילות מותאמת ומפוקחת בחדר כושר יכולה להפחית את הסימפטומים של המחלה.

השלכה נוספת היא עקיפה יותר. הפעילות הגופנית תורמת לשמירה על משקל גוף תקין והורדת העומס היומיומי הקיים על המפרקים. כמו כן, היא עשויה להפחית במידת מה את הצורך בדיאטות לירידה במשקל, כאשר לא אחת תוצר לוואי של דיאטות כאלה הוא השפעה שלילית על דלדול מסת העצם.

נזק נוסף של הדגנת הוא בנטייה לאנמיה בשל בעיית הספיגה של ברזל ו- B12. אלה פוגעים ביכולת האירובית של הגוף, גורמים להתעייפות מהירה ולהפקה מואטת של אנרגיה, אפילו לצרכים היומיומיים. מכאן החשיבות של פעילות אירובית. שוב – מותאמת, כמובן. האימון האירובי משפר את יעילות הפקת האנרגיה, ע"י הגדלה של מספר תאי הדם האדומים, הגדלה של יכולת קשירת החמצן ועוד. כך ששיפור סוג כזה של כושר יפצה על חלק מהמחסור בחומרים המשמשים את הגוף.