פוסט קודם באתר שלנו עסק בהשפעות אפשריות של תזונה על הסימפטומים של הפרעות קשב וריכוז אצל ילדים. הפעם נעסוק בהשפעה של פעילות גופנית על סימפטומים אלה. גם בהקשר הזה (כפי שניתן לנחש…), אני ממליץ בחום על פעילות גופנית. ההשלכות שלה, מסתבר, אינן מסתכמות רק בפן הביולוגי. הן רחבות הרבה יותר! הן יכולות לתרום המון לילד, לעדן את תחושת הקושי בצל ה-ADD או ה-ADHD, ולהעצים את ההוויה היומיומית שלו.

ספורט והפרעות קשב וריכוז

דודו פרידמן
יום חמישי, 1 בדצמבר 2016, 23:49

ההיבט הביולוגי

הפעילות הגופנית יכולה להיות סוג של שחרור קיטור עבור הילד ההיפר אקטיבי. הילד, שבשגרה שלו נמצא במצב עוררות גבוה, עם אנרגיה אצורה וצורך חזק לתזוזתיות, מקבל לא רק את ההזדמנות להתנועע, אלא אף את הלגיטימציה. מה שאסור לו בגן או בכיתה, מה שמציק לסביבה שלו בדרך כלל, זוכה כאן דווקא לעידוד. בספורט הצורך שלו הוא חיובי. לרוץ מהר, לקפוץ גבוה, להגיב באימפולסיביות לתרחישים סביבתיים. כל אלו מבורכים בשעת המשחק או התחרות הספורטיבית.

יתרה מכך, הילד מתאמן לעשות את הדברים באופן מבוקר. אם תגובות אימפולסיביות לא רצויות הן שגרת היום שלו, אז כאן התגובות האלה מתועלות למקום נכון. הוא יקפוץ על הכדור המתגלגל כדי לזכות בו, הוא יגיב במהירות לפעולות היריב. הוא יידרש לנתב את הפעולות האלה לאופן ולרגע המתאים, ובתמורה הוא יזכה בשבחים על פעולה, שבמקום אחר יכעסו עליו. הניתוב והתזמון הם סוג של אימון מנטלי, העוזר להטמיע את הדברים, ועם הזמן, עם הכוונה נכונה, ילמד הילד ליישם גם מחוץ למגרש הספורט.

הספורט אם כן יכול לספק את התפאורה ואת התנאים בהם יכול ילד עם בעיות קשב וריכוז להביא את הפוטנציאל שלו לידי ביטוי, להרגע, לתת פורקן חיובי לאימפולסיביות ולדרייב הגבוה ולצמוח. אבל כל זה לא יקרה ללא הכוונה מתאימה.

גם ההיפו-אקטיבי, שנמצא בדרך כלל דווקא במצב של עוררות נמוכה, שקשה לו להפנות את הקשב שלו החוצה, מרוויח בשדה הספורט. פעילות גופנית אירובית גורמת לשחרור של חומרים כימיים במוח, הנקראים אנדורפינים. חומרים אלה גורמים לעוררות גבוהה, ופתאום לאותו ילד קל יותר לייצר קשב, לצאת מהמצב בו הוא מכונס בעצמו ולא עירני לסביבה. ככל שהילד מתאמן לאורך זמן, כך הגוף הופך רגיש יותר להשפעה של האנדורפינים. כלומר, כאשר הוא מתאמן באופן קבוע קל לו יותר לשמר קשב וריכוז גם בשגרה, לזמנים ארוכים יותר וברמות גבוהות יותר.

לאנדורפינים גם תכונה של שיכוך כאבים. תכונה זו, המעלה את הסף תחושתי ומפחיתה את עוצמתם של גירויים טקטיליים, טובה לילדים היפר-סנסטיביים, אשר רגישים למגע. היפר סנסטיביים נרתעים מסוגי משחק רבים, ומתרחקים ממגע או מקרבה גופנית, כך שנמנעים מפעילות עם ילדים אחרים, מחשש למגע הפיסי. הספורט תורם להם פעמיים: גם מפחית ביולוגית את התחושות המעיקות של המגע, וגם מזמן להם את האינטראקציה החברתית ממנה הם נוטים להמנע.

היבטים חברתיים – רגשיים

הבעיה של ילדים עם הפרעות קשב מתפרסת על שני מעגלים עיקריים. במעגל המיידי, קשה להם ללמוד ולקיים אינטראקציות חברתיות, בעיקר בכללים הנהוגים במוסדות החינוך. הישיבה השקטה לאורך זמן קשה להם עד בלתי אפשרית. הם לא מצליחים למצות את הפוטנציאל הלימודי שלהם. גם אם ילד כזה הוא אינטליגנט ביותר, הוא יתקשה להקצות את הקשב והריכוז הנדרשים ללמידה. ההתנהגויות הנובעות מהקושי, מפריעות לסביבה. כשהילד תזזיתי, מדבר, מתעסק בדברים אחרים בזמן השיעור, התנהגותו 'מציקה' לחבריו ומפריעה לגננת, למורים, למדריכים בחוגים שונים. אפילו להורים ולאחים בבית.

המעגל השני נבנה בעצם מההשפעות הפסיכולוגיות של המעגל הראשון. הילד לא מצליח בלימודים. הוא לא מצליח למצות פוטנציאל הגלום בו בתחומים שונים. הוא סופג גערות מהמבוגרים שבסביבתו, הוא נדחה ע"י ילדים אחרים המסתייגים מהתנהגותו. ילד כזה חושב בטעות שהוא לא מצליח כי הוא לא מספיק חכם, כי אין בו שום כישרון. הוא תופס את עצמו ככישלון וכחסר יכולת. לא אחת אלה גם המשובים שהוא מקבל מהסביבה. וכשזאת התפיסה, הילד הופך מחושק. הוא לא יאתגר את עצמו, הוא לא יחפש להצליח, הוא לא יצפה מעצמו לכלום, ובעצם לא יעשה דבר כדי לשפר את מצבו. ולמרבה הצער גישה זו תגובה גם על ידי הסובבים אותו.

אנדורפינים המשתחררים במוח בפעילות הגופנית, יוצרים תחושה של מצב רוח מרומם ומפחיתים מתח וחרדה. כך שהפעילות הגופנית מרגיעה את המערבולות הרגשיות שעלולות להיווצר אצל בעל הפרעות קשב, ומספקת לו את השקט והרוגע שחסרים לו ביום-יום

מובן שילד כזה יהיה בעל דימוי עצמי נמוך ובעל בטחון עצמי אפסי. הוא יפתח תסכולים ויקים לעצמו מנגנוני הגנה שונים. הוא יכול להפריע, להציק לעבור על הכללים – התנהגויות שנובעות מזעקתו הפנימית. או לחילופין, במקרה שהוא אולי אף גרוע יותר – הוא עלול להיות ילד טוב וממושמע באופן קיצוני. להקשיב לאחרים תמיד ולבטל את עצמו באופן מוחלט. לא לבקר שום דבר שאומרים לו, להמנע מכל התמודדות ומכל סוג של תקשורת, להיות ילד מאוד מופנם ושקט, ולפתח אישיות נוירוטית.

לעומת סיטואציות אחרות, בספורט תיתפסנה התנהגויות טבעיות של הילד הזה כחיוביות. לא רק שהוא לא יקבל את הביקורות הרגילות, הוא אף יזכה לתשבחות. הוא יזכה לחוות הצלחות והנאה ממה שעושה, ויקבל משובים וחיזוקים חיוביים. בענפי הספורט הקבוצתיים תהיה לו גם אינטראקציה חברתית בתנאים נוחים יותר ממה שהוא מכיר ממקומות אחרים. אפילו כישלונות לא יהיו דווקא שלו. הוא יוכל לחלוק את 'האשמה', ויתרה מכך – אפילו באלמנט שלילי כמו הפסד, הוא יחווה תחושה של שותפות גורל עם אחרים. כל ההתמודדות עם הכישלונות תהיה בצורה מבוקרת ומובנית יותר. במקום להחמיר את מצבו, הפסד יוכל לחשל וללמד אותו להתמודד.

אותם אנדורפינים המשתחררים במוח בפעילות הגופנית, יוצרים תחושה של מצב רוח מרומם ומפחיתים מתח וחרדה. כך שהפעילות הגופנית מרגיעה את המערבולות הרגשיות שעלולות להיווצר אצל הילד, ומספקת לו את השקט והרוגע שחסרים לו בשגרת היום שלו.

עניין של חינוך

הספורט אם כן יכול לספק את התפאורה ואת התנאים בהם יכול ילד עם בעיות קשב וריכוז להביא את הפוטנציאל שלו לידי ביטוי, להרגע, לתת פורקן חיובי לאימפולסיביות ולדרייב הגבוה ולצמוח. אבל כדי לקדם את כל זה חשובה הכוונה מתאימה. המורה, המאמן, ההורים בבית. כל מבוגר שנושא באחריות הכבדה של עבודה חינוכית עם ילדים, חייב להבין את התנועה הסואנת שיש לילד הזה בראש. לעזור לו להרגע, להכיל אותו כשיותר קשה לו, ולתת חיזוקים חיוביים משמעותיים בכל הזדמנות. לעיתים יש צורך לזמן לו את חוויית ההצלחה, ולתווך לו סיטואציות באופן שירים אותו ולא יפגע בו.

המסגרת הספורטיבית נותנת את הכלים, לנו נשאר להשתמש בהם בתבונה.