הספורט יפה לבריאות, כמובן. דרכו ניתן גם לחנך לערכים ולהעשיר את עולמו של הילד. ומה לגבי ספורט הישגי ברמות הגבוהות? האם הדרך אל התואר הנוצץ, זוהרת גם היא? מה המחיר, מתי הוא כבד מידי, כיצד להגדיר הצלחה ואי הצלחה?
והכי חשוב, מה תפקידנו אנו, המבוגרים המלווים את הילד ששואף לענוד את מדליית הזהב?

דודו
יום חמישי, 24 דצמבר 2015, 01:31

צילום: depositphotos

חינוך לספורט וחינוך למצוינות

מערכת החינוך, מערכת הבריאות הממשלתית, ואפילו קופות החולים, משקיעים הרבה משאבים בחינוך העם לפעילות גופנית. ונראה שהמודעות והנכונות בהחלט מרשימים. בהחלט ניכרת הכרה בחשיבותו של אורח חיים בריא, וכולם מאושרים כשילדים פעילים וספורטיביים ברמה העממית. אני מניח שגם הורים המצרים על שעות רבות מידי שילדם משקיע בפעילות גופנית, מעדיפים את זה על סיטואציה של ילד לא פעיל, שמשקיע את כל זמנו הפנוי ברביצה מול מסכים.

אבל מה עם הילדים המאוד מוכשרים, בעלי הפוטנציאל להגיע לרמות הגבוהות ברמה ארצית ויותר? האם טיפוח המצוינות בספורט יוצרת גם היא מצב של win-win? ובכן, פה התשובה לא בהכרח ברורה. כי ילד שרוצה להגיע לטופ, והוריו, צריכים להבין שלזה יש כבר מחיר גבוה. ואין אני פוסל חלילה, את טיפוח אותו חלום מצוינות. הוא חשוב והוא הדרייב הבסיסי להגעה למעמד של אלוף. אבל ילד והסובבים אותו שלא יבינו מראש את המחיר לאשורו, לא יעמדו בתהליך התובעני, לא ישיגו את המטרה, ולאחר המחיר הכבד שישלמו יחוו את ניפוץ החלום ומפח נפש קשה.

החותרים לרמת העילית בספורט, משלמים, במידה מסוימת, בסוג של היעדר ילדות. חשבו על מתעמלת שמכיתה ד' מתאמנת 4-5 פעמים בשבוע, 4-5 שעות כל פעם. בלי לספור תחרויות ומחנות אימון למיניהם. אין לה זמן ואין לה כוח לפעילות חברתית כמו שאר בני גילה. כדי לשמור על רמה סבירה בלימודים עליה להשקיע מאמצים אדירים. בגיל צעיר כל כך היא כבר במשטר של דרישות קפדניות ומשמעת חזקה, של לחצים להצליח, של קשיים פיזיים ונפשיים.

אחד המסלולים המשמעותיים להצלחה בארץ, עובר בפנימיה למחוננים שבמכון וינגייט. כמקובל במוסדות פנימייתיים, מנותקים החבר'ה הצעירים מהסביבה המקורית שלהם. זה לא בהכרח רע, שכן הם עוברים לסביבה חדשה, ולא לניתוק מן העולם. אבל לא לכולם זה קל, ובכל מקרה מדובר פה בסביבה ייחודית שכל תכליתה הוא הצלחה בספורט. שוב – לא אורח חיים שיש בו הרבה משובת נעורים. המערכת לוחצת, ויש חתירה בכל הכוח למטרה שרק בודדים ביותר יעמדו בה.

אז ספורט הישגי זה רע?

זה לא רע, אם יוצאים לדרך מוכנים ומודעים, אם יש נכונות מלאה לשלם את המחירים, ואם בסופו של דבר המטרה של אליפות או מדליה אולימפית היא לא חזות הכל. אם מבינים שגם אם הספורט חשוב מאוד לאותו אלוף פוטנציאלי, בסופו של דבר זה 'רק ספורט'. לא מדליית זהב הופכת את כל התובענות הסיזיפית הזו לשווה הכל. אלא תחושת המיצוי העצמי. וזה לא תלוי במדליה, על אף שאם היא תגיע, היא בונוס לא מבוטל.

וזה בדיוק תפקידנו, אנו שמלווים את אותו ספורטאי מצטיין משחר ילדותו. ההורים, המחנכים, המורים, המאמנים וכל אנשי הספורט. לעזור לילד לבנות נכון את מדרג הצרכים הרגשיים שלו בדרך להצלחה. להבין בעצמנו, ולעזור לו להבין, שאחרי ככלות הכל מדובר בדרך שעושה בן אנוש, ולא בתכנות חד-חד ערכי של מכונה.

הסערה שלא היתה
על בשר מעובד ומסמך ארגון הבריאות העולמי

לאכול את הפרי או לשתות אותו?
יתרונות תזונתיים של פירות והדרך המיטבית לצרוך אותם